בודוק נ' מי אביבים 2010 בע"מ

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בסך של 31,527 ₪. מהות התביעה כפי שהוגדרה על ידי התובע: "הטרדה כספית וחושית מגוף ממשלתי".

בהתאם לנטען בכתב התביעה, הנתבעת הטילה עיקולים על חשבונותיו של התובע, ללא סיבה, מספר רב של פעמים. עוד לטענת התובע, בהתאם לבקשתו ולאחר שהוכיח כי "אינו צד לנכס" הוסרו העיקולים, אך הוטלו שוב פעם אחר פעם.

נשוא העיקולים היו חובות מים בגין הנכס, ברחוב מנדס פרנס 7 ביפו.

לטענת התובע, כתוצאה מהטיפול בהסרת עיקולים שהוטלו כאמור, נאלץ לבזבז את זמנו ונגרמו לו נזקים כפי שפורטו בכתב התביעה: סך של 1,800 ₪ בשל הצורך לפנות לעו"ד דביר לשם משלוח מכתב פניה לעירייה, הפסד של 6 ימי עבודה בסך כולל של 9,000 ₪ (1,500 ₪ לכל יום), עיקול שנתפס לטובת הנתבעת בסך של 5,538.72 ₪, שיחות טלפון בעלות של 288 ₪, הוצאות נסיעה ודלק בסך של 439 ₪, סה"כ נזק כספי בסך של 17,065.72 ₪ ונזק נפשי בסך של 13,000 ₪.

לכתב התביעה צורפה פניה מיום 29.11.11 לעירית ת"א – מחלקת הגביה מעו"ד דביר, בשם מר שרבט. מכתב מיום 15.11.11 לכבוד מר מאיר שרבט מעירית ת"א. אישור על קבלת פניה מיום 1.12.11 מהאגף לגביית ארנונה ומים, מכתב מיום 29.1.12 מעירית ת"א - האגף לחיובי ארנונה, לגבי הסבת הנכסים על שמות הבעלים (שרבט מאיר ובודוק אייזק ופדות). דפי בנק המעידים על הטלת עיקולים על חשבונו של התובע. פניה של התובע אל הנתבע ביום 24.10.12 על הטלת עיקול נוסף על חשבונו של התובע ואישור על הטלת עיקולים מיום 13.1.13 על חשבונו של התובע.

הנתבעת בכתב ההגנה, טענה כי הוקמה מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א – 2001 והחלה את פעילותה ביום 1.1.10 כספק המים בעיר ת"א – יפו.

בהתאם לנטען, התובע נרשם בחודש ינואר 2009 בספרי עיריית ת"א כמחזיק דירה, ברחוב מדנס פרנס 7 ת"א,. ביום 1.9.11 פנה עו"ד דביר, למחלקת גבית ארנונה בעיריית ת"א, בבקשה להסבת חשבון הארנונה בחלק מהנכס, על שמו של מר מאיר שרבט, על שם "ישיבת יפו" ודירת הגג ע"ש ה"ה איזיק ופדות בודוק. עוד נטען, כי התובע לא פנה עד לאוקטובר 2012, בהצהרה בדבר שינוי שם המחזיק בנכס, ולכן, בהתאם לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), תשע"א – 2011, משלא ביקש צרכן לבטל את רישומו כצרכן בנכס מסוים, נרשמו החובות הכספיים בשל צריכת המים על שם התובע. (סעיף 21 לכללים).

לטענת הנתבעת, רק ביום 24.10.12 פנה התובע לנתבעת לראשונה והודיע כי הוא חדל להחזיק בנכס. היות וחשבונות המים בנכס לא שולמו, הוטלו העיקולים על חשבונו של התובע, מעת לעת, כשנוצר חוב בגין צריכת המים.

נטען על ידי הנתבעת, כי אילו היה התובע מעדכן את הנתבעת, כפי שהוא מחויב לעשות על פי דין, היה מונע מעצמו את הנזקים הנטענים והמוכחשים. לטענת הנתבעת, עם תום בירור טענות התובע, בוטלו האגרות והעיקולים, שונה שם המחזיק בחשבון המים ובוטל השיק על סך 5,538 ₪ שנגבה כאמור.

בנסיבות אלו נטען כי דין התביעה להידחות.

התובע העיד לפניי וטען במסגרת עדותו הראשית, כי הדירה נשוא החובות אף פעם לא הייתה שלו. לדבריו, הוא היה מנהל פרויקט באתר בלבד וכשסיים לבנות את הבניין "השתחרר" משם. ניתן היה להסיק מעדותו של התובע כי אין לו קשר משפטי לדירה נשוא החובות. התובע טען והעיד כי מר מאיר שרבט הוא הבעלים של הנכס ושמו שלו השתרבב בטעות לרישומי העירייה, בעת שביצע את הזמנת שעון המים עבור מר שרבט. מנגד, טען התובע "אני הזמנתי שעות מים על שמי בשנת 2009-2010, ההודעה היתה על שמי, בהתחלה לא הייתי מודע שהשעון על שמי עד שקבלתי את החשבון בפעם הראשונה. הרמתי טלפון לעיריה ולא שינו את זה. הבאתי למאיר את החשבון שיקשר אליהם. הוא שלח להם פקס שמבקש לשנות את השעון על שמו." (עמ' 1 ש' 19-22 לפרוטוקול הדיון מהיום). בהמשך, הודה התובע כי היה מודע לכך שרישום שעון המים על שמו לא שונה בעת שקיבל דרישות לתשלום. התובע הבהיר כי בעת שהיה מקבל דרישת תשלום היה מעביר אותה למר שרבט כדי שיבצע את התשלום. התובע התבקש להמציא אישור על פנייה שכזו. התובע הפנה אך ורק למסמכים שצורפו על ידו לכתב התביעה. ובמיוחד למכתב העיריה מיום 12 אוקטובר 2012, אשר ממנו עולה כי חלק מהנכס נמכר וכי דירה אחת נרשמה ע"ש מר שרבט ואילו דירת הגג ע"ש ה"ה בודוק. מעבר לכך לא הוצגה כל אסמכתא על פניה ושינוי או העברת הבעלות על שעון המים.

מר שרבט הוזמן למתן עדות על ידי התובע, ובמסגרת עדותו הבהיר כי הוא הבעלים של דירה אחת בלבד בבניין ואילו הדירה השנייה הינה בבעלות תושב המתגורר בחו"ל, קרוב משפחה של התובע, וכי התובע הינו מייצג את הבעלים ובעל ייפוי כוח מטעמם. טענה הסותרת את עדותו של התובע לפיה הסתלק מהנכס לאחר שסיים את בנייתו וכי אין לו כל קשר משפטי או אחר לדירה נשוא החובות. עוד, לטענת מר שרבט, על התובע לטפל ולשלם את חובות המים והארנונה בגין דירת קרוביו, ואילו עליו לשאת בתשלום בגין החובות לדירה שבבעלותו בלבד. הובהר כי שעון המים הינו משותף לשתי היחידות אולם על כל אחד מהבעלים לשאת בחובותיו.

לטענת מר שרבט, פנה לעירייה ביום 29.11.11 באמצעות עו"ד עדי דביר. עו"ד דביר מסר לעירייה כי הדירה בבעלותו של מר שרבט הושכרה ל"ישיבת יפו" ואילו דירת הגג הרשומה על שם "מר אייזיק, תושב צרפת, הינה ריקה ולא מאוכלסת." עוד במסגרת מסמך זה התבקשה העירייה לבטל את רישום הדירה השנייה כמוחזקת על ידי מר שרבט (נספח א' לכתב התביעה). ואכן, העירייה בתשובתה מיום 29.01.12 הפרידה את רישום הנכסים כך שנכס מספר 2000390190 נרשם על שמו של מר מאיר שרבט והוסב על שם "ישיבת יפו" כשוכר החל מתאריך 01.09.11. הנכס שמספרו 2000390193, בהסתמך על הסכם שיתוף, הוסב על שם אייזק ופדות בודוק (הבעלים) החל מתאריך 01.10.11.

מר שרבט הבהיר בחקירתו כי התובע הינו מיופה הכוח של הבעלים של הדירה ומייצג אותם בארץ בגין עסקיהם. עוד טען מר שרבט, כי אין לו כל אסמכתא או ידיעה כי הדירה הרשומה על שם ה"ה בודוק מאוכלסת.

לאחר שהובהרה סוגיית הבעלות והעובדה כי התובע הינו מיופה כוחם של בעלי הדירה וכי הוא באופן אישי פנה וביקש להתקין את שעון המים על שמו וכי היה מודע לכך ששעון צריכת המים הינו על שמו ולא על שם מי מהבעלים או המחזיקים האחרים בנכס, הודה התובע כי "אין לי שום מכתב שהודעתי שמישהו יושב בנכס" (עמוד 3 שורה 2 לפרוטוקול). ומכאן שלא פעל בהתאם לנדרש להעברת הבעלות על שעון המים משמו לשמו של אחר.

מכל האמור לעיל, עולה כי נעשתה פנייה אחת ביום 29 נובמבר 2011, על ידי מר שרבט בלבד אל עיריית ת"א, מחלקת הגבייה, במסגרתה הובהר כי דירה אחת הינה בבעלות מר שרבט וכי האחרת הינה בבעלות ה"ה בודוק. עוד, הובהר ושוכנעתי כי התובע הינו מיופה כוחם של ה"ה בודוקו, בעלי הנכס וכי הוא מטפל בעניינם, זאת בהתאם לעדותו של העד מטעם התובע. עדות שלא נסתרה ולא הוזמה על ידי התובע בעצמו. זאת ועוד, במסמכים שהומצאו על ידי התובע אין בהם כל אסמכתא לכך שהנכס היה מושכר או בשימוש של אדם אחר זולתו. התובע פנה לעירייה ורשם את שעון המים על שמו בעצמו. מאז לא דאג, לא טרח ולא פנה לנתבעת בבקשה להעביר את שעון המים שהיה על שמו על שם מי מבעלי הנכס או הדירות הנוספים.

בעת שהצטברו חובות בגין מים בהתאם לשעון שהותקן לבקשת התובע ונרשם על שמו, פעלה הנתבעת כדין לגביית החוב מאת התובע, בעלי השעון ומיופה כוחם של בעלי הנכס. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי הנתבעת פעלה שלא כדין ולכן אני דוחה את התביעה.

אשר לנזקיו של התובע, עולה כי מכתבו של עו"ד דביר הוצא מטעמו של מר שרבט ולא מטעמו של התובע. עוד לא הוצגה חשבונית על הסך הנתבע. אשר להפסד ימי העבודה, התובע בעדותו הודה כי לא קוזזו לו ימי עבודה או חופשה בגין טיפול בעיקולים נשוא התובענה. הובהר כי הכסף שנגבה מחשבונו של התובע ונתבע כאמור בסעיף 7 ג, לכתב התביעה (לא ממוספר) הוחזר לתובע זה מכבר על ידי הנתבעת. הטענה לנזק נפשי גם היא לא הוכחה. מכל האמור, לו תביעתו של התובע היתה מתקבלת, הייתי מוצאת לנכון לפצותו בסך של 4,000 ₪ בגין נזקיו הכוללים.

בשולי פסה"ד אעיר ואוסיף כי התובע העלים פרטים רבים מתביעתו, אשר התגלו תוך כדי הדיון ובמסגרת עדותו של העד מטעמו מר שרבט. התביעה היתה תביעת סרק, טורדנית ומוגזמת. בנסיבות אלו, אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 750 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.